עורכי דין - צור קשר

שם*:
מייל:
טלפון*:
הודעה:

התחברות עורכי דין






שכחתי את הסיסמה
אין לך חשבון עדיין? צור חשבון

שמור על קשר עורכי דין

דיני נזיקין
תאונת עבודה

ראשית, יש לבחון האם הפגיעה בעינו של ירון נחשבת ל"תאונת עבודה"? ע"פ סעיף 79 לחוק הביטוח

הלאומי[1], פגיעה בעבודה מוגדרת כתאונת עבודה או מחלת מקצוע, כשתאונת עבודה (הרלוונטית בענייננו) הנה "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו"-ירון הנו עובד שכיר במפעל ולכן ע"פ ס' 75(א)(1) לחוק בל"ל ירון מבוטח ומכאן שנכלל בענף ביטוח נפגעי עבודה, ולכן על מנת להכיר באירוע שעבר כתאונת עבודה עליו להוכיח את שלושת היסודות הבאים: 1.תאונה-למונח "תאונה" כשלעצמו, אין הגדרה בחוק, אולם בפס"ד ושדי נקבע כי המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"פתאומיות", כשאת ה"פתאומיות" עצמה מגדירים כאירוע שאפשר לאתרו בזמן, הווה אומר לקבוע בדיוק מתי אירע, ובשטח, הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע[2]. תאונה הנה אירוע עובדתי פיזי חד פעמי המתרחש בעבודה בפתאומיות ובנקודת זמן ברורה וגורר עמו תוצאה מיידית ונראית לעין. בגדרו של אירוע כזה באים המקרים הקלאסיים של חבלה פיסית הנגרמת עקב אירוע לא שגרתי[3], זאת בניגוד למחלה שבאה בדרך הדרגתית והיא תוצאה של התפתחות איטית. גם בפס"ד וייל נקבע כי תאונת עבודה חייבת להיות מלווה בתוצאה של חבלה גופנית בגוף העובד[4]-בענייננו, מן האמור לעיל נראה כי הפגיעה בעינו של ירון נופלת בגדר הגדרת "תאונה", שהרי היא אירעה באופן פתאומי בבוקר אחד, כאשר לא הרכיב את משקפי המגן, והתוצאה היא חבלה גופנית חיצונית הנראית לעין-פגיעה בעינו משבב מתכת. 2.התאונה הנטענת אירעה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו +3.עקב עיסוקו במשלח ידו-נראה שגם הקשר הסיבתי מתקיים-תאונת העבודה נגרמה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו- בענייננו, התאונה נגרמה בזמן עבודתו של ירון במפעל המתכת ליד המחרטה ועקב הפגיעה נעדר מעבודתו כחודש ימים. כלומר, שני התנאים המצטברים של "תוך כדי" ו"עקב" העבודה מתקיימים. בנוסף,ס' 83 לחוק קובע "חזקת סיבתיות", לפיה תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההפך- לכאורה, מן האמור נראה כי פגיעתו של ירון נופלת בגדר הגדרת "תאונת עבודה", ונראה שגם החזקה חלה, אולם ע"פ פקודת הבטיחות בעבודה[5] בס' 202 נקבע שעובד לא יעשה במזיד ובלי סיבה סבירה דבר העלול לסכן את עצמו או את זולתו, ובנוסף ס' 204 לפקודה קובע שאם סופק או הותקן לשימושו של עובד אמצעי או התקן להבטחת בריאותו או בטיחותו, חובה עליו להשתמש בהם. גם ע"פ תקנות הבטיחות בעבודה[6] בס' 9 נקבע כי עובד שקיבל ציוד מגן אישי חייב להשתמש בו בהתאם לייעודו- ירון נהג לעבוד מדי פעם ליד המחרטה מבלי להרכיב משקפי מגן עקב חוסר נוחות, כאשר היה מחויב להרכיבם בעת עבודתו ליד המחרטה, ולכן הוא הפר את הוראות הפקודה, כשע"פ ס' 223 לפקודה נקבע שהפרת החובה של עובד לשמור על עצמו הנה בגדר עבירה פלילית. יש להבחין בין מעשה לא זהיר שעשה עובד ובין מעשה שעשה עובד באופן מכוון בניגוד להוראות מעבידו. תאונה שאירעה עקב מעשה מכוון בניגוד להוראות לא תחשב כתאונת עבודה[7]. עובד המפר הוראת מנהל עבודה לפיה יש לחבוש כובע מגן ונפגע, אפילו לא ניתנה הוראה מחדש ביום התאונה, לא תוכר זו כתאונה בעבודה[8]. מן האמור נראה כי ע"פ פקודת הבטיחות בעבודה והפסיקה הנ"ל, ירון הפר את הוראות מעבידו באופן מכוון ופגיעתו לא תיחשב "תאונת עבודה". ברם, המגמה צריכה להיות מציאת הדרך הנכונה-מחד, הקביעה שאין חשיבות לרקע התאונה מעודדת את העובד להתרשל ולא להיות זהיר מספיק כדי להגן על עצמו, ומאידך, אם נשלול ממנו את הזכויות שבחוק מכיוון שהתאונה נגרמה על ידו, נגרום למעמסה על המערכת הסוציאלית עצמה. על כן במערכת שני השיקולים הנ"ל המחוקק קבע את האיזון בס' 82 לחוק הבל"ל, הקובע ברישא כי תאונה לא תוכר כ"תאונת עבודה" אם אירעה בעת שהמבוטח נהג ברשלנות, שלא בהתאם להוראות שניתנו לו מאת מעבידו או מאת מי שנוהג להורות לו בעניין עבודתו-בענייננו,לכאורה, מאחר שיודע לירון בכתב עם כניסתו לעבודה כי הוא חייב להרכיב משקפי מגן בכל הזמן שבו הוא עובד ליד המחרטה ולמרות זאת הוא התרשל ולא פעל ע"פ ההוראות, כשנהג מדי פעם לעבוד ליד המחרטה מבלי להרכיב משקפי מגן, וכך גם כשנפגע בעינו משבב מתכת, נראה כי לא יהיה זכאי לגמלאות ופגיעתו לא תוכר כ"פגיעה בעבודה" ע"י המוסד לביטוח לאומי. ואולם, סייג לכך, ע"פ הסיפא בס' 82, לפיו במקרה של פטירה, או נכות, או אובדן כושר לעבודה לתקופה העולה על עשרה ימים, שנגרמו בתאונה, אינם שוללים ממנה, גם אם הייתה רשלנות, את אופייה כ"תאונת עבודה"[9]-מעובדות המקרה עולה שעל אף רשלנותו, עקב פגיעתו בעינו ירון נעדר מעבודתו כחודש ימים. תקופה זו עולה על עשרה ימים ולכן ירון נופל בגדר הסיפא של ס' 82 והוא יוכר כנפגע עבודה ע"י המוסד. 

בנוסף לתביעה נגד המוסד לביטוח לאומי, ירון יוכל לתבוע את מעבידו בעוולת הרשלנות ע"פ דיני הנזיקין על הנזק שנגרם לו בעינו. הלכה פסוקה היא, שחובת הזהירות הנדרשת ממעביד כלפי עובדו אינה נדרשת מעובד כלפי עצמו[10]. חובה זו כוללת, בין היתר, גם אספקה של כלי עבודה הולמים ומכשירים בטוחים, מתן הדרכה נאותה ודאגה לכך שהעובדים ישננו היטב את ההנחיות, בדבר שיטות העבודה הבטוחות. המעביד אינו יוצא ידי חובתו אך מעצם הספקת האמצעיםהמגנים והעברת ההדרכה. עליו גם לפקח באופן יעיל על ביצוע ומילוי כראוי של כל ההנחיות[11]. מכיוון שהמעביד חייב להנחיל לעובדים נוהלי עבודה ברורים לבטיחות ולגהות, אין הוא רשאי להניח, כי הללו ינקטו מיוזמתם אמצעים למניעת תאונות. מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות, ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו[12]. מגמה שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות, ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה[13]. מעביד שאינו מקפיד על ביצוע הוראות חוקיות שניתנו לעובדים ביחס לעבודתם, מבטל למעשה את החובה שהוטלה עליהם מכוח ההוראות[14]. הטלת החובות לקיום בטיחות במפעל על המעביד מיועדת להבטיח את העובדים גם בפני רשלנותו הוא, ולכן יקבע בית המשפט רק במקרים נדירים שרק העובד אשם ברשלנות לתוצאתה המזיקה[15]. בשל העובדה שמדובר ביחסי עובד ומעביד, לא מקפידים עם העובד. הנטייה היא, שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל "האשם התורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין[16]. הנטייה שלא להחמיר עם העובד ולהימנע מלקבוע לחובתו אשם תורם אינה חלה בנסיבות שבהן התנהגותו מגלה רשלנות ברורה ובולטת[17].  אשר לבחינת אשם תורם של העובד נפסק כי קיימים שני שלבים: לקבוע אם מוטלת על העובד-התובע חובה לדעת את הסכנה הטמונה בפעולתו, וכאן חל מבחן האדם הסביר, היינו האם האדם הסביר היה נזהר יותר מהתובע-נראה שאדם סביר לאור ההוראה היה נזהר יותר מירון, ובשלב השני, חלוקת האשמה בינו לבין המזיק[18]. יש להעמיד את מעשי הרשלנות של שני הצדדים זה מול זה ולבחון את האשמה המוסרית ומשקל המעשים והמחדלים של כל צד[19], אולם כשמדובר בתאונה בעבודה שאירעה לעובד ומדובר בחלוקת האחריות בין העובד והמעביד, נוטה הכף למבחן האשמה המוסרית לפיו ביהמ"ש ישקול מבחינה מוסרית את התנהגותו הרשלנית של כל צד, אך יביא בחשבון שהעובד עלול בלהט עבודתו גם לטעות, אולם אין לראות בכך בהכרח רשלנות תורמת[20]- בענייננו, מחד, ירון ינסה לטעון כי העובדה שנהג מדי פעם לעבוד ליד המחרטה מבלי להרכיב משקפי מגן מראה כי המעביד התרשל בכך שלא הקפיד על הפיקוח ולא דאג שעובדיו ימלאו אחר הנהלים, הוא לא הנחיל לעובדיו נוהלי עבודה ברורים, לא העביר הדרכות ולא הסביר לעובדיו את הסיכונים הכרוכים באי הרכבת משקפי מגן, ואילו הוסבר לו, ירון לא היה נפגע. גם אם ירון היה עובד וותיק ואחראי, עובדה זו אינה פורקת את עול חובת הזהירות מהמעסיק. גם עובדים וותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות. לכן, חובת הזהירות של המעביד חלה גם לגביהם. לעתים חובה זו חלה אפילו ביתר שאת, שכן יש להביא בחשבון שעובד וותיק, אשר ביצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים. אמצעי הזהירות הם עניין נורמטיבי כללי המוטל על המעביד, ועליו הנטל לגרום לעובד לשנות מדרכיו. מאידך, כאשר מדובר בכלי עבודה שכיח אפשר שרמת ההדרכה המוטלת על המעביד איננה גבוהה. אפשר גם שהמעביד יוכל למלא את חובת הזהירות על ידי הנחיה בהירה וחד משמעית, שאין צורך לחזור עליה בכל פעם מחדש[21]-המעביד יטען שמדובר באמצעי מיגון שכיח וכי הובהר לירון באופן חד משמעי עם כניסתו לעבודה שהוא חייב להרכיב משקפי מגן בכל זמן שעובד ליד המחרטה, ומשלא עשה כן, נראה שלדעתי ביהמ"ש ייחס לו אשם תורם, שהרי מדובר בנסיבות שבהן התנהגותו מגלה רשלנות ברורה ובולטת והיה עליו לדעת שאי הרכבת משקפי מגן חושפת אותו לפגיעה, ואין מדובר בלהט עבודתו ומבחינה מוסרית יש לראותו כרשלן היות והקושי שמתעורר נובע מחוסר ערנותו של ירון לסיכונים הכרוכים בעבודה. עם זאת, מן המושכלות הראשוניים של כל חקיקה בשטח הפיצויים לנפגעי עבודה הוא,כי עובד שנפגע בעבודה,זכאותו אינה נובעת מרשלנות מעבידו,ויתר על כן,כי רשלנותו הוא אינה פוגעת בזכאותו[22]. הזכאות מכוח תאונות עבודה באה לסלק עוולות שצמחו מדיני הנזיקין, ולכן טענות הגנה מדיני נזיקין לרבות בעניין הרשלנות, מקומן לא יכירן בתביעות מכוח פרק זה לחוק הבל"ל. הניסיון להחזיר מבעד לחלון את אשר הוצא דרך הדלת את טענת-ההגנה של "רשלנות תורמת", טענה שדיני פיצויים לעובדים שנפגעו בעבודה באו לפסול מיסודה. אין לקרוא בסעיפים שבפרק ג' לחוק הבל"ל מה שאין בהם, והגנת "רשלנות תורמת" או "אשמת הנפגע", אין בהם[23]- בענייננו, בנוגע לתביעתו של ירון נגד המוסד לביטוח לאומי,כפי שנקבע בפסיקה שלעיל, אין מקום לטענת רשלנות תורמת,אלא רק בתביעתו הנזיקית נגד מעבידו.

#ככל שהמוסד לביטוח לאומי ידחה את בקשתו של ירון, יוכל ירון לפתוח בהליכים משפטיים כנגד המוסד לביטוח לאומי כשע"פ סעיף 391 לחוק הבל"ל יפנה לבית הדין האזורי לעבודה שלו יש סמכות ייחודית לדון בתביעות של מבוטח נגד המוסד לביטוח לאומי. גם ס' 24(א)(5) לחוק בית הדין לעבודה[24] קובע כי לביה"ד האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בכל עניין שמוענקת לביה"ד האזורי סמכות בו על פי התיקונים לחוק הבל"ל. לביה"ד הסמכות הייחודית בעניינים שס' 391 דן בהם, ובג"צ לא ידון בעתירות נגד המוסד על אי מתן גמלה זו או אחרת[25]. מערכת ביה"ד לעבודה פועלת בשתי דרכים פרוצדורליות עיקריות: 1.תביעות המוגשות בביה"ד לעבודה לגבי כל החלטה של המוסד שהתובע לא מרוצה ממנה. 2.ערעור של וועדות רפואיות/ כל וועדה אחרת שמחליטה החלטה מקצועית כמו דרגת נכות וכד' (ס' 123 לחוק הבל"ל), כשבענייננו רלוונטית דרך מס'

1. ס' 392(א) לחוק הבל"ל קובע את בעלי הדין כשבענייננו הם המוסד לביטוח לאומי וירון (המבוטח). ס' 3(א)(8) לתקנות ביה"ד לעבודה[26] שתיקן שר המשפטים מתוקף ס' 396 לחוק הבל"ל, קובע כי בתובענה נגד המוסד לביטוח לאומי מקום השיפוט הוא ביה"ד האזורי אשר באזור שיפוטו נמצא מקום מגוריו של התובענה, היינו במקום מגוריו של ירון. התובענה מוגשת בדרך של הגשת כתב תביעה, כשע"פ ס'8 לתקנות ביה"ד לעבודה ירון יגיש 3 העתקים לביה"ד ועותק למוסד. ס' 9 קובע את פרטי כתב התביעה, וס' 10 קובע את המען להמצאת כתבי בי"ד. ס' 14 לתקנות קובע שבכתב תביעה שעילתו בחוק הבל"ל יצוין מספר זהותו של התובע ויצורפו לו העתקי כל החלטות המוסד שבגינן מוגשת התובענה. ס' 1(א) לתקנות הביטוח הלאומי[27] קובע כי תובענה נגד המוסד תוגש לביה"ד לעבודה לכל המוקדם בתום 30 יום מהיום שבו הוגשה התביעה למוסד עצמו, זולת אם נתן המוסד החלטה בתביעה לפני תום המועד האמור. בסעיף קטן (ב) נקבע כי החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לביה"ד לעבודה תוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר. מועד תחילת ההתיישנות הוא המועד שבו נמסרה למבוטח הודעה על דחיית תביעתו. לעולם לא יוכל מבוטח לתבוע את המוסד לדין בטרם פנה אליו במישרין ולא נענה[28]. על המוסד לביטוח לאומי להגיש כתב הגנה, כשע"פ ס' 33 לתקנות ביה"ד לעבודה, עליו להגישו תוך 30 ימים מיום שנמסר למוסד העתק מכתב התביעה. ע"פ ס' 393 לחוק הבל"ל במידה וירון יחליט לא להגיש תובענה לביה"ד לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות, מעבידו יהיה זכאי להגיש בשמו תובענה נגד המוסד תוך תק' שקבע שר המשפטים בהתייעצות עם שר העבודה. ס' 394 לחוק הבל"ל קובע שלא תשמע בכל בימ"ש או בי"ד טענה הסותרת פס"ד סופי של ביה"ד לעבודה בשאלה אם מגיעה גמלה לפי פרק ה או לא. בניגוד לערעורים המכוונים כנגד החלטות הוועדה הרפואית לעררים, בתובענה כנגד החלטות פקיד התביעות מתבררות שאלות עובדתיות ולא משפטיות, אם כי ע"פ ס' 32 לחוק ביה"ד לעבודה, ביה"ד לעבודה אינו קשור לדיני הראיות. גם חובת ההוכחה הנוהגת במשפט אזרחי רגיל לא חלה כאשר מדובר בתביעה של מבוטח נגד המוסד לביטוח לאומי וניתן להשתמש במבחני סבירות. נטל ההוכחה היא תמיד על התובע-ירון. ביה"ד פועל בצורה גמישה ולא נוקשה-הוא מעמיד לנגד עיניו את השיקול של עוול מול עוול[29]. אם נוצר ספק, יפעל הספק לטובתו של המבוטח. כיוון שמערכת היחסים שבין המוסד לביטוח לאומי למבוטח היא סטטוטורית יש לבחון את החלטתו של המוסד, לרבות אופן שיקול הדעת על ידו ע"פ עקרונות המשפט המנהלי[30]-סבירות שיקול הדעת. ביה"ד במסגרת סמכויותיו יפעיל את כללי המדיניות השיפוטית הנוהגת במערכת המשפט, הכוללת את כללי הצדק הטבעי, תום הלב, דיני החוזים, דיני עשיית עושר ועוד[31]. הצינור להחלת עקרונות מחוק החוזים[32] הוא ס' 61(ב) לחוה"ח[33]. בענייננו, ביה"ד יבחן אם התנהגותו של ירון הייתה חסרת תום לב לאור העובדה שאם היה נוהג ע"פ הוראות מעבידו לא היה נפגע. בביה"ד לעבודה ככלל, אין לחייב אדם בתשלום הוצאות כאשר הוא הפסיד בתביעתו נגד המוסד משני טעמים: 1.מדובר במימוש זכות שבחוק-אדם מחויב להיות מבוטח ולכן אין למצות עמו את הדין. 2.הטלת הוצאות עלולה להרתיע מבוטחים מלהגיש תביעה לביה"ד ואין הדבר רצוי. הוצאות יוטלו רק במידה ואדם שיקר ביודעין ותביעתו הייתה מופרכת. אם ירון יזכה בתביעתו, ביה"ד יטיל עליו הוצאות אך שיעור זה לא יהיה גבוה בד"כ מהסכום המשולם לסיוע המשפטי. במידה וירון לא ירצה לפנות לעו"ד, הוא יוכל לקבל סיוע משפטי ע"פ ס' 397 לחוק הבל"ל ותקנות הבל"ל[34] (ס' 1, 5). במידה וביה"ד האזורי ידחה את תביעתו של ירון (או של מעבידו אם ירון לא הגיש תובענה), יוכל ירון ע"פ ס' 26(א) לחוק ביה"ד לעבודה להגיש ערעור לביה"ד הארצי לעבודה על פסק דינו או החלטה אחרת של ביה"ד האזורי, כשפרק ג' לתקנות ביה"ד לעבודה קובע את סדרי הדין להגשת הערעור-המועדים להגשתו בזכות או ברשות (ס' 73-74) וכד'. 

מקורות תאונת עבודה

[1]חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הבל"ל").

[2]דב"ע לא/0-5 אסתר ושדי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200, 205 (להלן: פס"ד ושדי).

[3]בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' ביה"ד הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג(2) 529, 544-545.

[4]דב"ע שם/0-96 המוסד לביטוח לאומי נ' אמנון וייל, פד"ע יב 225 (להלן: פס"ד וייל).

[5]פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970.
[6]תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997.

[7]תב"ל ת"א 39/64 שושנה פרנקו נ' המוסד לביטוח לאומי, פב"ל ט 63.

[8]תב"ל חי' 153/64 עלי כיוף נ' המוסד לביטוח לאומי, פב"ל ט 189.

[9]מ' גולדברג עוקדן הביטחון הסוציאלי כרך ראשון-דיני הביטוח הלאומי (הוצאת סדן) (מהדורה 24-מרס 2004) 144.

[10]ע"א 3769/97 שמעון דהן נ' אביבה דני, פ"ד נג(5)581 ,587-588 (להלן: עניין דהן); ת"א (ירושלים) 1519/96 פנחס בן ישי נ' אבי

    לוי, תק-מח 2001(1)4926 , 4929 (להלן: ענייו פנחס).

[11]ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 211-212; ע "א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נ' דביר, פ"ד נג(3) 172,

    178-177; ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 598 ,593.

[12]ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו(1) 785, 790.

[13]ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603; ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3)

    225, 232.

[14]תב"ע חי' לב/72-0 יצחק זריהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג כ.

[15]ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1)197, 199.

[16]עניין דהן, לעיל הערה 10, בע' 587-588.

[17]ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי, פ"ד מו(427 ,421.

[18]ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ "ד לז(1) 113, 148.

[19]ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 81.

[20]ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424-425.

[21]ע"א 2436/00 (ת"א) ליבנה רמי נ' אמרז בע"מ, דינים מחוזי כרך לג (6)196.

[22]דב"ע לג/114-0 צ'רלס וייס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע 38, 41.

[23]דב"ע לא/10-0 מרים עוקשי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 103; דב"ע לא/32-0 המוסד לביטוח לאומי נ' שלום סויסה, פד"ע ב

    338; דב"ע מא/70-0 סמירה מוחמד אסמעיל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יג 29.

[24]חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק ביה"ד לעבודה").

[25]בג"צ 2628/02 אורי גביש נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).

[26]תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991.
[27]תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969.

[28]דב"ע לח/95-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק בר, פד"ע י' 247.

[29]דב"ע נא/0-108 עבדאללה עודה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 479.

[30]דב"ע מט/0-212 המוסד לביטוח לאומי נ' מרים קוזיאשווילי, פד"ע כא 371.

[31]עבל 214/96 אורי פשס נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).

[32]חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוה"ח").

[33]בג"צ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 477-478.

[34]תקנות הביטוח הלאומי (סיוע משפטי), תשל"ח-1978 (להלן: "תקנות הבל"ל").

עורכי דין

 
Free Joomla Templates